פני יהושע על גיטין י״ט

1 גמרא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וקשה כיון דר' שמעון גופא לא מכשיר אלא משום דס"ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל היכא דשייך חשש פירות פוסל אף בדיעבד כדקתני בהדיא דפוסל בכל השטרות וא"כ ריב"ל לענין פירות מאי קסבר בגיטין אי ס"ל לגמרי כר"ש אפילו לכתחלה ליתכשר ועוד הוי לן למיפסק לענין פירות כוותיה דבכל דוכתא קי"ל כריב"ל גבי ר' יוחנן וע"כ דסובר כרבנן דמוציאין לפירות משעת החתימה או משעת הנתינה וא"כ היאך שייך להכשיר בשעת הדחק כיון דסוף סוף איכא פסידא דלקוחות לענין פירות ור"ש גופא פוסל כה"ג ונראה דבאמת סובר ריב"ל דלא שייך כלל לפסול מטעם חששא דפירות אי משום דסובר לגמרי כר' יוחנן דמשעת נתינה כפירש"י ז"ל דבעי לאתיי ראיה אימת מטא גיטא לידה או כפי' התוספות דאית ליה קלא שלא נמסר ביום הכתיבה ולא שייך כלל חששא דפירות או שסובר דאף היכא דשייך חששא דפירות אין לפסול בדיעבד משום האי חששא והא דקאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק היינו לענין בת אחותו לחוד דלרבנן פסלינן משום בת אחותו אף בדיעבד ור"ש לא חייש לבת אחותו לפסול אף שלא בשעת הדחק וריב"ל סובר דפסול לכתחילה כרבנן ולענין דיעבד בשעת הדחק סובר כר' שמעון דבשעת הדחק לא פסלינן משום בת אחותו כן נ"ל והבית שמואל בא"ע סי' ק"ל נלע"ד דלא דק שפיר בהא ודו"ק. מיהו כל זה לפירש"י ותוספות לעיל דחיישינן שמא פייס מה שאין כן לפי מ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו דהאי שמא פייס היינו משום חששא דפירות א"כ א"א לפרש דריב"ל סובר לענין הוצאת פירות כרבנן דא"כ מאי מקשה הש"ס והאמר ר"ל לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר כו' ומאי קושיא הא ר"ל לא איירי אלא אליבא דר"ש דלדידיה שייך חששא דפירות משא"כ לריב"ל דאיירי אליבא דרבנן דלא שייך חששא דפירות א"כ אפי' מכאן ועד עשרה ימים יש להכשיר בשעת הדחק דלא חיישינן לבת אחותו ויש ליישב ודו"ק:

2 תוספות בד"ה דיו דיותא כו' דלא תני אלא הנך דלא תני במתניתין עד כאן לשונו. ולכאורה לשון מיותר הוא דבפשיטות מצי לדייק מדמרבינן לה מריבויא דמתניתין דקתני בכל דבר שאינו מתקיים לאתויי הא דר' חנינא אלמא דעפצא לאו היינו דיותא אלא משום דאפשר לדחות דריבויא דמתני' לא קאי אלא לענין מי טריא לחוד אבל עפצא היינו דיותא לכך הוצרכו לפרש דלא קתני אלא הנך דלא תני במתניתין כן נ"ל ליישב בדברי התוס' אבל כבר כתב הגהת אשיר"י לדחות ראיית התוספות וא"כ יש להכשיר בדיו שלנו ע"ש:

3 בד"ה קנקנתום כו' ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתני' עכ"ל. ויש לדקדק מאי פשיטותא דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין דכמה פעמים מצינו בברייתא ג"כ ממה ששונה התנא במשניות ונקיט להו בשביל דבר שנתחדש. מיהו י"ל דדייקו הכא מדקתני בשיחור לבסוף ובכל דוכתא מצינו שדרך התנא לשנות דרך לא זו אף זו ואי איתא דשיחור היינו קנקנתום א"כ נראה דעדיף מאבר ושחור דלא קתני במתניתין בשום דוכתא. אלא דיש לדקדק לפ"ז מנא ליה לתלמודא לרבויי מריבויא דמתניתין מי טריא ועפצא דלמא ריבויא דמתני' אתא לרבויי אבר ושחור דברייתא ובשלמא לפירש"י ז"ל יש לומר כיון דשיחור היינו קנקנתום א"כ ע"כ אבר ושחור עדיפי משיחור מדאקדמינהו וממילא דלא שייך למימר דלא אתו אלא מריבויא דמתני' דהא שיחור קתני בהדיא וכ"ש אבר ושחור אע"כ דריבויא דמתני' למי טריא ועפצא אבל לפי' התוספות קשיא ויש ליישב ודע שהרמב"ם ז"ל כתב דהני דקתני בברייתא לא מיתכשרו אלא בדיעבד וכתב המגיד משנה דהיינו דלא קאמר הש"ס דמריבויא דמתניתין קאתיין ע"ש:

4 בד"ה דיו ע"ג דיו תימא דהכא משמע כו' ואור"י דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפ"ז הא דבעי בסמוך ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום לא איירי אלא כרב חסדא ואליבא דרבנן דלרבי אחא פשיטא דהוי כתב לכ"ע כיון שהראשון היה בפסול דודאי בהכי איירי בענין שא"א להכשיר ע"י חתימת הראשונים ולפ"ז יש לתמוה בעיקר מילתא דהתוספות כיון דאתו להו שפיר האיבעיא דר"ל ור"י אליבא דרב חסדא וכרבנן א"כ האי מימרא מדיו ע"ג דיו נמי הוי מצי לאוקמי כרב חסדא ואליבא דרבנן ואההיא מתניתין דשבת קאי דקתני כתב ע"ג כתב פטור ומפרשי לה ר"י ור"ל בהנך גווני דמפרש הכא ומתניתין דהתם מוקמינן לה בהדיא במקומה כרבנן. מיהו לולא פירוש מהרש"א ז"ל נ"ל בכוונת התוספות דהאיבעיא דבסמוך נמי מיתוקמא אליבא דכ"ע ולא דמי לגט שנכתב שלא לשמה דהתם ודאי כתב האחרון עיקר כיון שאינו צריך עוד לכתב הראשון ואדרבא מכוין למוחקו משא"כ בעדים שאין יודעים לחתום א"א לנו לומר בשום ענין שהכתב האחרון עיקר כיון דא"א לו בלא כתב הראשון ועיקר הכתיבה של ראשונים הוא וכה"ג אמרי' להדיא בירוש' ולאו כתב הראשונים הוא. אלא דלפ"ז יש לדקדק למה הוצרך ר' יוחנן לומר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ותיפוק ליה דלא דמי אלא משום דנראה דבדיו ע"ג סיקרא נמי מחייב ליה ר' יוחנן בכל ענין ומשום דנסתלק מעשה הראשון מש"ה הוצרך לומר וכי מפני שאנו מדמין ודו"ק ועיין ברמב"ם ז"ל ותדע דהכי הוא דאי כפירוש מהרש"א ז"ל תיקשי לרב אחא מברייתא דבסמוך דמשמע דאף בגיטין לא מכשרינן אלא לקרוע נייר חלק אבל לא בכתב ע"ג כתב ולשיטת מהרש"א אליבא דרב אחא לכ"ע כשר אף בכתב ע"ג כתב כיון שמתקן לענין לשמה אע"כ כדכתיבנא דבכה"ג שאין השני יכול לחתום לא שייך לומר דכתב השני עיקר אלא היכא שמתקן בגוף הכתב הוא דמיבעיא להו כגון דיו ע"ג סיקרא ומסקינן דאסור ולא שרי אלא מקרעין או ברוק וכמו שאבאר בסמוך כן נ"ל נכון לשיטת התוס' ועיין מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' גיטין ובמגיד משנה שם ודו"ק:

5 גמרא תניא כוותיה דרב כו' ופרש"י דאמר מקרעין ומשמע לכאורה דרב דאמר מקרעין היינו דוקא מקרעין אבל לא באבר ולא ברוק וא"כ ע"כ הני אמוראי דלעיל כגון שמואל ורב פפא לא שמיעא להו האי ברייתא דאי ס"ד דשמיעא להו וסברי דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק א"כ מאי סייעתא מייתו לדרב אלא ע"כ דלא שמיעא להו וא"כ ודאי קי"ל הילכתא כרב דתניא כוותיה ולפ"ז צריך לומר דהא דמסיק תלמודא לעיל בסמוך וה"מ בגיטין אבל בשטרות לא ומייתי עובדא דנגדיה רב כהנא קים ליה לסתמא דתלמודא דלאו ארוק קאי אלא אמקרעין דאל"כ מאי מקשה בסמוך ואלא כמאן כרבנן והא ההוא דעביד עובדא בשטרות ונגדיה רב כהנא ומאי קושיא דלמא הא דנגדיה היינו ברוק דוקא דרבנן גופייהו מודים אע"כ דקים להו דאמקרעין קאי. אמנם מלשון הפוסקים והרא"ש והרמב"ם והטור נראה דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק וע"ש בב"י שכתב עוד דאפשר דכל הני אמוראי לא פליגי אלא דרוק אדרבא עדיף ממקרעין. וי"ל דזה לא יתכן אם נפרש כפי' רבינו חננאל דמקרעין היינו שמקרעין נייר אחר ומניחין הנייר על הגט מקום החותמין והם חותמין דרך אותן הקרעין כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ט' ע"ב ומייתו הירושלמי שמרחיבין להם הקרעין וא"כ לפ"ז ודאי מקרעין עדיף שנוכל לקיים חתימת ידי העדים משא"כ אם חותמין ע"י אבר או רוק א"א לקיים כתב ידם שהכל הולך לפי כתב הראשונים אמנם לפירש"י דהכא דמקרעין היינו מסרטין א"ש דנוכל לומר דמקרעין גרע טפי כיון דרשימה מיקרי כתיבה כמ"ש התוספות שם לעיל. מיהו בעיקרא דמילתא יש לדקדק תינח במקרעין אליבא דרבינו חננאל הוי שפיר כתב שיוכל לקיים משא"כ באבר או ברוק נראה ברור שא"א בעולם לקיים חתימת ידי עדים שהכל מכתב הראשונים הוא וכן במקרעין לפירש"י א"כ היאך מכשרינן בגיטין הא כתב שאין יכול לקיים הוא וצ"ל דלא איכפת לן בהכי דהא לכתחילה לא חיישינן לטענת מזוייף ולא מצרכינן קיום אלא כשמערער הבעל א"כ אפילו לשיטת ר"ת דלעולם בעינן עידי מסירה בגיטין אפ"ה א"ש הסוגיא דהכא דמשום תקנות עגונות מכשרינן בעדים שאין יודעים לחתום ע"י מקרעין או אבר ורוק דזימנין דמייתי עידי מסירה או אזלי למ"ה ולא תוכל לינשא משא"כ עכשיו כשחותמין העדים אע"ג שלא יוכל להתקיים אפ"ה תוכל לינשא כיון דבליכא עירעור הבעל לא חיישינן לזיוף והא דמכשרי רבנן אף בשאר שטרות נראה דנ"מ לענין לגבות ממשועבדים אם העדים קיימין ומעידין בעצמן על כתב ידן דאל"כ פשיטא דא"ג ממשעבדי דטענינן מזוייף כיון שא"א לקיים דהכל כתב הראשונים הם והראשונים ודאי קרובים או פסולים הם מדלא חתמו בשם עצמן אע"כ דבהכי איירי ואפ"ה פוסל רשב"ג לענין משעבדי דלאו שטרא מיקרי כן נ"ל:

6 שם ר"א קרו קמיה. משמע דשנים קורין לפניו ואפ"ה פסול באיניש דעלמא משום דהו"ל עד מפי עד ועיין בלשון הרא"ש ז"ל באריכות ובטח"מ סי' מ"ה ובב"י שם:

7 תוספות בד"ה טעמא דאיכא כתב כו' וי"ל כיון דאמר הרי זה גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דבעל שאמר גרשתי נאמן כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לפרש דבדבר מועט מהימנינן ולא ניחא להו בפשיטות דמהימן מה"ט גופא דאמר גרשתי היינו משום דהא דבעל שאמר גרשתי נאמן מפרשינן התם משום דהואיל ובידו לגרשה והיינו מטעם מיגו ואם כן לפי זה הכא לא שייך האי טעמא דהו"ל כמיגו במקום עדים שהרי אנו רואין שאינו מגרשה אלא בנייר חלק וחששא דמי מילין חששא רחוקה היא לכך כתבו אע"ג דחששא רחוקה היא מהימן מהאי טעמא גופא דהואיל שבידו לגרשה בגט כשר נאמן במיגו. ואע"ג דמסקינן בפ' יש נוחלין דף קל"ה דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן אלא דחיישינן שהיא ספק מגורשת התם אליבא דרבי יוחנן מסקינן הכי משא"כ אליבא דשמואל דאיהו מרא דשמעתא דהכי אמרינן שם להדיא דאמר רב יוסף דלשמואל דאמר הואיל מש"ה בעל שאמר גרשתי נאמן. ועוד דאף למ"ד התם דאינו נאמן אלא מספק היינו משום דאיכא סברא אי איתא דגירשה קלא אית ליה כמ"ש שם התוס' וזה לא שייך כאן דיש קול שגירשה בשטר זה. מיהו מאי דס"ד השתא דלשמואל ודאי מגורשת מה"ט דבעל שאמר גרשתי ע"כ ס"ד דלית ליה לשמואל הא דאמר רב דימי בסמוך דצריכין למיקרייה לגיטא משמע דלא מהימנינן לבעל וכמו שאפרש בסמוך אבל למאי דמסקינן דשמואל נמי חיישינן קאמר א"ש דשמואל אית ליה דרב דימי וק"ל:

8 בד"ה צריכין למיקרייה כו' ואי לא קרייה נראה דלא הוי גט כו' עד סוף הדיבור. לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דמה שכתבו ואי לא קרייה לא הוי גט לאו אנאבד או נשרף קאי אלא אפילו כשהגט בידה נמי לא הוי גט ומה שכתבו בסוף הדיבור דאם לא קראו קודם נתינה וקראו לאחר הנתינה דבר פשוט הוא דמגורשת היינו לאחר נתינה תכ"ד או שעסוקין עדיין באותו ענין ע"ז קשיא להו שפיר ממתניתין דהזורק מאי שנא דנקט הוחלפו כיון דע"כ הא לא קריוהו בשעת נתינה עד שניסת וא"כ אפילו הגט ביד האשה אינה מגורשת כך נראה לכאורה מפשט לשון התוספות. ולפ"ז נראה שדבריהם בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעולם לא סגי בע"ח לחוד אלא בעינן ע"מ והן עיקר העדות דאי לשיטת החולקים דבדאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ א"כ אי איירי הכא דאיכא ע"ח למה כתבו דאינה מגורשת בדלא קריוהו בשעת נתינה דל עידי מסירה מהכא הא מיתכשר בע"ח וליכא למימר נמי דהא דאינה מגורשת בדלא קריוהו היינו בדליכא ע"ח דווקא איירי דא"כ מאי קשיא להו לתוספות ממשנה דהזורק דשמא התם איירי בדאיכא ע"ח ומש"ה לא מיפסל משום דלא קריוהו אלא משום שהוחלף דוקא אע"כ דאתיא כשיטת ר"ת דלעולם בעינן ע"מ אף בדאיכא ע"ח וכיון דע"י ע"מ כרתי בעינן שיקראוהו דוקא בשעת נתינה או תכ"ד כשעסוקין באותו ענין כמ"ש התוספות בפ"ק בדף ה' ע"ב בשם ר"י לענין בפ"נ ובפנ"ח אלא דלפ"ז קשה א"כ איך מדייקו התוספות האי דינא מדלא משני הכא בגמרא הב"ע בדלא קריוהו דאכתי שמא הא דאמר רב דימי בעינן למיקרייה היינו מטעמא שמא יאבד או ישרף ויפסל וע"ז מקשה הש"ס דהא משמע שם דאף בדלא קריוהו ונאבד או נשרף נמי מגורשת אבל כשלא נאבד מנ"ל להתוספות דפסול משום דלא קריוהו בשעת נתינה דשמא כשר כיון שנוכל לקרותו עכשיו. מיהו בהא מצינו למימר דודאי פשיטא להו לתוס' דלשיטת ר"ת צריכין שידעו הע"מ בשעת נתינה דוקא שמוסר לה גט כשר וא"כ פשיטא דלא מהני מה שקראוהו אח"כ אלא דעיקר מה שנסתפקו התוספות היינו משום דאיכא סברא לומר דכיון שאמר הבעל הרי זה גיטך הו"ל כאילו קראו העדים הגט דהבעל נאמן מטעם דאמר גרשתיך וכמו שכתבתי סמוך ואף למ"ד דבעל שאמר גרשתי ספק מגורשת היינו משום דאיכא למימר אי איתא דגירשה קלא אית ליה משא"כ כאן כ"ע מודו דנאמן משום שבידו לגרשה ועוד דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי כיון שאמר הרי זה גיטך לא חציף לשקר ע"ז כתבו התוספות דלא מהני הך מיגו וחזקה דלא דמי לאומר גרשתי דהיינו כדין בפני עדים משא"כ כאן הרי לפנינו שלא גירשה כיון שאין כאן ע"מ כיון שלא קראו הגט ואף דאיכא חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי אנן עדים ממש בעינן משום דבר שבערוה ולא סמכינן אחזקה וע"ז מייתי התוספות שפיר ראיה לדבריהם דאי ס"ד דכשר בדלא קריוהו בשעת נתינה משום דהו"ל כאילו קראו מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי וכמ"ד גרשתי דמי א"כ אפילו נאבד או נשרף כשר לפ"ז א"כ אמאי לא משני בדלא קריוהו אע"כ דלא סמכינן אהאי חזקה וא"כ אפילו לא נאבד פסול דאין כאן ע"מ כיון שלא ראו מסירת הגט ממש ומה שרואין עכשיו ביד האשה לא מהני דלשיטת ר"ת דווקא ע"מ ממש בעינן מיד הבעל ליד האשה דאל"כ אמאי לא מכשיר ר"ת בע"ח לחוד הא אנו רואין עכשיו הגט ביד האשה אע"כ כדכתיבנא ואפ"ה מסקו התוס' בשינוייא קמא דבדיעבד אם ניסת לא תצא והיינו משום דבדיעבד סמכינן אחזקה דמה לי לשקר והו"ל כאילו ראו העדים מסירת הגט ממש כן נ"ל נכון לפי ל' התוס' שלפנינו. אמנם אח"ז עיינתי בלשון המרדכי ומשמע שם שכוונת התוספות כאן דדוקא אם נאבד או נשרף הוא דאמרי' דאם לא קראוהו אינה מגורשת ולפ"ז ע"כ דקושית התוספות מההיא דפ' הזורק היא דמאי שנא דנקיט הוחלפו ליתני נאבד או נשרף וכ"ש הוחלפו ובההיא הוא דמספקא להו בשני התירוצים אי אמרינן אם ניסת תצא או לא אבל כשהגט יוצא מתחת ידה כשר אף לכתחלה ע"י שקורין עכשיו והיינו דמסקו בסוף הדיבור שאם קראו אחר הנתינה פשוט דמגורשת ולפ"ז נוכל לקיים דברי התוספות אף להחולקים על ר"ת ואיירי אף בדאיכא ע"ח אפ"ה פסול כיון שנשרף או נאבד א"כ מנא ידעינן דהוי ביה ע"ח והעדי מסירה לא מהני כיון דלא קריוהו והא דלא מהימנינן להבעל שהרי אומר גרשתי כדין ע"י ע"ח יש לומר דאתיא כמסקנא דבבא בתרא דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן ואף דהכא לא שייך לומר אי איתא דגירשה קלא אית ליה אפשר דאפ"ה לא מהימן כיון דאיכא ריעותא דלא קריוהו ע"מ במקום דהו"ל לאקרויי ועוד דלהרמב"ם ז"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן משום שמא בגט פסול גירשה ע"ש. אח"ז עיינתי עוד בלשון הפוסקים וראיתי שכמו שכתבתי בתחלה היא שיטת רבינו ירוחם עפ"י מה שהובא בהגהות רמ"א בסי' קל"ה ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים ודעת קדושים מצאתי דאפשר שרבינו ירוחם הוציא מלשון התוספות על הדרך שפירשתי מסברא ודוק היטב. גם בפסקי מהרא"י סי' כ"א נראה שהבין דברי התוספות על הכוונה שכתבתי בתחלה ע"ש: